אם אתם קוראים את הכתבה בזמן בו אתם ממתינים בחדר המתנה, תחנת אוטובוס או סתם מחכים לארוחה שהזמנתם בבית קפה, סביר להניח שעיני הסובבים אתכם ממוקדות במכשיר הנייד.

ולמה שלא?

הנייד מאפשר לנו להיות בכל רגע נתון במה קורה בעולם, מה קורה לחבירינו ומשפחתינו. אנחנו יכולים לארגן את כל חיינו דרך המכשיר הנייד, פגישות,תשלומים,משימות,מתכונים,שיתוף חוויות,העלאת תמונות,מיילים.

אז נכון שאנו מתמקדים בצמצום זמן המסך של ילדינו… אבל מה לגבי צמצום זמן המסך שלנו שאנו עם ילדינו?

ידוע שזמן מסך חריג אינו טוב לאף אחד אבל איך ניתן להתחמק ממנו אם אנו עובדים איתו, לומדים דרכו ומשתמשים בו לכל פעולה כמעט חלקנו אפילו ישנים איתו.

הנייד איתנו 24/7 מאחר והוא הפך לחלק מזהתינו אנו מעצבים דרכו את חיינו החברתיים, מצלמים מתעדים ומעלים לרשת לקבלת תגובות מחבירינו.

אז מה הבעיה?

הבעיה שילדינו לומדים מאיתנו כיצד עליהם להתנהג בחברה וכשהם רואים את הוריהם דרך תיווך המכשיר, גם הם משתמשים בו כמתווך. חלק מהם הגדילו לעשות והם שולחים הודעות אחד לשניה גם כאשר הם בסמיכות במקום לדבר זה עם זה. חלקם אף מעדיפים להקליט את ההודעה ולשלוח אותה לחבר כדי לא לבזבז זמן על דיבורי סרק או לשמוע דיעה מנוגדת לשלהם רחמנא לצלן.

הבעיה שאנו חדלנו להנות מחוויה מבלי שהיא מתועדת ומועלת לרשת על מנת לקבל לייקים. האם אנו יודעים לחוות מבלי להסתכל דרך המצלמה? האם יש משמעות לטיול שעשינו או ליציאה שיצאנו מבלי שהיא מועלת לרשת החברתית ומקבלת לפחות 20 לייקים. האם חוויה שעלתה לרשת ואינה מקבלת לייקים עדיין נותרת כחוויה או שלא כי אף אחד לא העריך אותה כחוויה?

אולי הגיע הזמן לעצור ולהבין כי קיים עולם גשמי ואמיתי שאינו דרך המצלמה? אולי כהורים נציב גבולות לכל משפחתינו בנוגע לשימוש בזמן מסך:

ללא שימוש במכשירים בזמן הארוחה

ללא שימוש במכשירים בזמן נסיעה משותפת ברכב.

יצירת הרגלים למפגש פנים מול פנים עם חברים.

בעוד שני הכללים הראשונים דורשים תרגול ומאמץ הכלל השלישי קל ליישום. אפליקציית REDD  מאפשרת לנו ההורים להזמין חברים בקליק.

REDD יודעת בכל זמן נתון מי מחברי ילדיך פנויים וזמינים למפגש כך שREDD תדע לסדר מפגש של ילדיך עם חבריהם בקליק.

 

 

השארת תגובה